בית חולים מול חו"ל

האמת שלא היו לי יותר מידי תקופות טובות כתלמידה. בבית הספר זכורה לי הרבה בדידות ופחדים, חוסר עצמאות ורצון להיות בבית, למעשה רק כיתה ח' זכורה לי לטוב. אך לפני שאפרט עליה, אני צריכה לספר על שני דברים די חשובים שקרו לי קודם. אתחיל לספר על הדבר הפחות טוב... ניתוח בגב. כן, בגיל 12 עברתי ניתוח ראשון בגב. בתקופה זו הייתי ילדה אז לא נתנו לי יותר מידי בחירה, וגם לא הבנתי ההשלכות מראש. הניתוח עבר בהדסה עין כרם ובוצע ע"י פרופ' רובין ז"ל. הוא היה באמת רופא נהדר, הן באופיו והן במקצועו. הניתוח ערך הרבה שעות וכשהתעוררתי הרגשתי ממש רע. הבחילות היו חזקות והקאתי הרבה. זכור לי ששכבתי המון זמן ובין ההקאות והכאבים זכור לי שראיתי את פרדי קרוגר. מצחיק אני יודעת, אבל הרגשתי ממש רע וזו היתה בערך הפעם הראשונה שנחשפתי לסרטי אימה אז, אתם יודעים. בכל מקרה, הניתוח היה סיוט ונשארתי בבית חולים ובשיקום כחודש ימים. לפחות הניתוח היה הצלחה (בהמשך התעוררו בעיות בחלק הגב התחתון וזה סיבך הכל) אך עדיין היה לי רע ונשארתי כשנה עם חגורה לגב. ווארו, זה נראה ממש כסיוט מרוחק ואפילו עכשיו אני נזכרת בפרטים. בכל מקרה עכשיו אעבור לדבר המשמח. לאחר שבמזל טוב, הגעתי לבת המצווה, ועשו לי מסיבת הפתעה (נזכרתי בה רק עכשיו) עם כל תלמידי הכיתה והמשפחה, נתנו לי מתנה מיוחדת. טיסה לארצות הברית. במבט לארחור אני מאוד מעריצה את הורי. זו היתה הטיסה הראשונה שלי ואני במקומם בטח הייתי נלחצת לגמרי, שכן זו טיסה ארוכה מאוד. בכל מקרה החופשה כמובן זכורה לי רק לטובה. היינו כל המשפחה ונחתנו בניו יורק, שם דוד שלי מצד אבא לקח אותנו לביתו בלונג איילנד. היינו שם כמה ימים ובילינו עם משפחתו. (יש לו ארבעה ילדים, כעת כמובן הם כבר גדולים). משהו שמצחיק אותי עכשיו, היה להם כלב ענק ואני פחדתי ממנו לגמרי. כלבים היו הפחד הגדול ביותר שלי וראיתי אצלהם בעיקר את השיניים. כעת שיש לי את סינדי, זה פשוט מצחיק בטירוף. האמת אבל שמניו יורק אני באמת זוכרת רק את הביקור אצל הדודים. גם מהטיול בקליפורניה אני לא זוכרת הרבה, חוץ משעשינו זאת עם דודים שלי מצד אמא והילדים שלהם. תבינו הייתי ילדה, ונראה לי שהרבה יותר ילדותית מרב בני גילי, כך שמה שהכי עניין אותי בטיול היה דיסני וורלד והביקור שם הכי זכור לי. היה לי ממש נהדר. נהניתי מהמתקנים (שיכלתי לעלות עליהם), מהאנשים המחופשים, מהמצעד והכי מהאווירה. הייתי ממש בארץ האגדות מבחינתי. בכל מקרה, לפני שאסיים, אספר רק עוד על כיתה ח'. כפי שסיפרתי כבר, הייתי ילדה מאוד סגורה וחוץ מקטי לא היו לי חברות, רק אהבתי לקרוא ולכתוב. כתבתי כל יום סיפור אחר ונהניתי מכל רגע. לא הייתי אבל מאמינה שבסוף אהפוך את הכתיבה לקריירה. בכל מקרה, לאחר הניתוח וכשהייתי משועממת, התחלתי לכתוב ספר והעברתי לאנשים לקרוא הספר והבנתי שבאמת ניהנו ממנו, הייתי השמחה בעולם. קיבלתי המון תגובות טובות ומיכל אז, אהבה על גלגלים היום, היה להצלחה. אפילו ניסיתי לעשות סרט מהספר. כמעט מיד בוטל העניין אבל זה כבר לא חשוב. באותו זמן אמא שלי גם חיפשה עבודה כדי למצוא משהו עם פחות שעות, שתוכל להיות איתי ולאחר שמצאה משרה כמנהלת חשבונות באופטיקה ואני נכנסתי לתיכון, חיי השתנו ופתאום מלבד מסוגרת ושקטה, הפכתי לילדה השונה, לילדה הנכה